פער זמנים ניכר בין החלטה שלא לפסוק מזונות זמניים לפסה"ד הסופי - מצב שראוי להימנע מימנו - פסקדין

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת שטופמן) מיום 21.3.07 בתיק ע"מ 1225/05, בו נדחה ברובו ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופט ד"ר גרמן) מיום 9.5.05 בתיק תמ"ש 13900/96.

רקע והליכים קודמים

ב.        הצדדים נישאו בשנת 1973 ולהם שתי בנות בגירות - אחת מהן חוסה. למבקש - גמלאי בשנות השבעים לחייו - היו אלה נישואין שניים. בשנת 1994 הגיש המבקש תביעת גירושין לבית הדין הרבני, אך בית הדין קיבל את תביעת המשיבה לשלום בית. בשנת 1995 הגישה המשיבה תביעת מזונות ותביעה רכושית לבית המשפט. ההליכים בעניינם של הצדדים נמשכו למעלה מעשר שנים. במשך השנים ניתנו מספר החלטות ביניים, לענייננו חשובה החלטה מיום 27.1.99, בה חויב המבקש להמשיך לשלם את הוצאות דירת המגורים שבה המשיכה לגור המשיבה, והחלטה מיום 9.4.2000 בה ויתרה המשיבה על פסיקת מזונות זמניים ("זכאותה וסכום מזונותיה מיום הגשת התביעה המקורית ייפסקו... בפסק הדין"), והמבקש חויב לשלם 750 ש"ח לצרכי הבת החוסה (סכום נוסף שהמבקש נושא בעלותו, מעבר לתקצוב מטעם הרשויות).

ג.        ביום 9.5.05 הכריע בית המשפט לענייני משפחה במכלול התביעות. נפסק כי על בני הזוג חלה הלכת השיתוף, ומועד הקרע ביניהם נקבע לספטמבר 1998. בסוגיית הרכוש קבע בית המשפט, כי למשיבה זכות למחצית משוויה של דירת המגורים - שהשיתוף בה יפורק, ולמחצית שוויה של דירה נוספת שהיתה בבעלות המבקש והועברה בשנת 1995 לבנו מנישואיו הראשונים (דירת סוקולוב). עוד נקבע, כי על המבקש לשלם למשיבה 580,000 ש"ח לאיזון נכסיהם הכלכליים. בסוגיית המזונות נטל המבקש על עצמו את מלוא מזונות הבת החוסה (מימון שהייתה במוסד מעבר לתקצוב הרשויות), והוא חויב לשלם למבקשת רטרואקטיבית 4,288 ש"ח לחודש (מוסכם על הצדדים כי מדובר בסכום העולה על שש מאות אלף ש"ח), ובנוסף גם את הוצאות החזקת הבית ומזונות הבת (כפי שנקבע בהחלטות הביניים). כן חויב המבקש בתשלום חד פעמי בסך 15,675 (צמוד לשנת 1995). כלפי פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"מ 1225/05). ביום 21.3.07 דחה בית המשפט המחוזי את רובו המכריע של הערעור. בסוגיית הרכוש אישר בית המשפט את קביעות הערכאה הראשונה, אך נקבע כי אין למשיבה זכות למחצית שוויה של מניית חברת "דן" שהיתה בבעלות המבקש לפני הנישואין. בסוגיית המזונות ציין בית המשפט, כי "קביעת שיעור המזונות נתונה במידה גדולה לשיקול-דעתו של השופט הפוסק את המזונות... בית משפט בערעור לא בקלות יתערב בשיקול דעת כזה" (ע"א 246/69 אל על נ' אל על, פ"ד כג(2) 305, 306 - השופט קיסטר), ודחה את הערעור. כלפי פסק דין הוגשה הבקשה שלפנינו, בה נטען הן בסוגיית הרכוש והן בסוגיית המזונות. ביום 24.5.07 התבקשה תגובת המשיבה. להלן נדון בטענות.

הכרעה

ד.        אומר כבר כאן, כי לאחר הדיון בבקשה ובתגובה החלטתי כי דין הבקשה להתקבל, וכי יש לדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. הטעם בגלגול שלישי בחלק מן הנושאים שבמחלוקת הוא, שסברתי במקרה דנא כי יש מקום, ראשית, להידרש - ולוא בתמצית - לשאלה של מזונות זמניים אל מול מזונות הקבע; ושנית, ראיתי ליתן משקל לאינטרס הפרט, בהקשר הספציפי, כפי שיפורט להלן (ראו גם ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט), 182). סברתי איפוא כי יש להשיב את נושא המזונות לבית המשפט לענייני משפחה. בסוגיית הרכוש סברתי, לעומת זאת, כי אמנם קיימת אי בהירות בכל הנוגע להפרדה בין נכסים כלכליים שצבר המשיב לפני הנישואין, לנכסים שנצברו במהלכם, אך במכלול אין מקום לגלגול ערעורי שלישי (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר).

סוגיית המזונות

ו.        בסוגיית המזונות נטען מטעם המבקש כי: (1) תביעת מזונות מתוקנת הוגשה רק בשנת 2000, ולא היה מקום לפסיקה רטרואקטיבית לשנת 1995; (2) בית המשפט שגה בחישוב גובה הוצאות המשיבה והכנסותיה; (3) המשיבה ויתרה על מזונות זמניים (4) הויתור על מזונות זמניים מעיד שהמשיבה מצליחה להתקיים ממעשי ידיה (בתוספת הוצאות הבית ומזונות הבת ששילם המבקש), ושאין היא זכאית למזונות; (5) המשיבה אינה חיה עם המבקש, ולפיכך אינה זכאית למזונות; (6) המבקשת לא הוכיחה את גובה הוצאותיה. המבקש ציין כי סכום המזונות שנפסק רטרואקטיבית הוא עצום ואינו יכול לעמוד בו, ושהצדק מחייב את ביטולו. עוד נטען כי הסכום שנפסק, יחד עם עלות החזקת הבת החוסה במוסד, אינם מותירים למבקש - המתקיים מגמלה - קיום סביר. מנגד טענה המשיבה כי הכנסות המבקש ורכושו גבוהים משנטען, ושהכנסותיה נמוכות. נטען כי לא היה ויתור על המזונות הזמניים - ושיש להתחשב בכך שהמשיבה "אכלה את חסכונותיה" (עמ' 27 לתגובה) במשך שנות ההתדיינות.

ז.        לאחר העיון סברתי כי בעניין זה יש מקום ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור במובן זה שהדיון במזונות יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה. אכן כטענת המשיבה לא היה ויתור מצידה על מזונותיה בתקופת ההתדיינות, אלא רק הסכמה להמתין עד לפסיקת מזונות הקבע. ועוד, נתתי דעתי לפסיקות בית המשפט לענייני משפחה לגבי מהימנות המבקש (עמ' 35-30), ולמסקנתו כי "לא ניתן להשתית על עדותו ממצאים שבעובדה" (עמ' 35). ברם, אף אם ניצמד לקביעות בית המשפט לענייני משפחה בלבד - אין לדעתי מנוס מהחזרת הדיון.

ח.        בכתב התביעה המתוקן משנת 2000 פירטה המשיבה את תביעת המזונות באופן הבא:

1.        הוצאות המשיבה: 3,960 ש"ח.

2.        הוצאות מיוחדות עבור הבת החוסה: 1,740 ש"ח.

3.        קיזוז הכנסות המשיבה: 1,412 ש"ח.

4.        סך הכל נתבעו: 4,288 ש"ח (4,288 =5,700-1,412) לחודש.

           סכום התביעה התקבל במלואו (עמ' 8 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה). חוששני כי פסיקה זו קשה להלום, שכן הסעיפים הנזכרים נסתרו לכאורה בפסק דינו של בית המשפט. ראשית, המבקש חויב לשלם מעבר למזונות המשיבה גם את הוצאות הבית (עמ' 36 לפסק הדין, המפנה להחלטה על מזונות זמניים - זו ניתנה ביום 27.1.99), ולפיכך יש לנכות מסעיף הוצאות המשיבה - כך נראה - למעלה מ-600 ש"ח שנדרשו בגין אחזקת הבית (חשמל, טלפון, מים, ארנונה, כבלים). שנית, המבקש חויב לשאת מעבר למזונות המשיבה גם במזונות הבת החוסה בסך 750 ש"ח (עמ' 36 לפסק הדין, המפנה להחלטה מיום 9.4.00), ואף סכום זה עמד לכאורה לניכוי. שלישית, בית המשפט קבע מפורשות כי הכנסות המשיבה הן 4,500 ש"ח (עד 31.3.04) ו 3,700 ש"ח (לאחר הפרישה לפנסיה), רחוק מהסכום עליו התבסס החישוב בתביעת המזונות (1,412 ש"ח). נמצא, כך דומה, כי סך ההוצאות הכלולות בסעיף המזונות קטן מהסכום שנתבע, ומנגד סכום ההכנסות גדול מהסכום לו נטען.

ט.        מכך עולה, כי גם אם נקבל את תחשיבי המשיבה (הוצאות בסך 5,700 ש"ח), אך ננכה את הסכומים בהם חויב המבקש בנפרד (בערך 1,350 ש"ח), עומדות ההוצאות על 4,350 ש"ח. אם עד לשנת 2004 השתכרה המשיבה כנקבע 4,500 ש"ח, נפסקו לה לכאורה מזונות ביתר. ביחס לתקופה שאחרי 2004 עמדה הכנסת המשיבה על 3,700 ש"ח, ולכאורה צריך היה להעמיד את המזונות על סך קטן משמעותית מן הנתבע. בהתחשב במכלול הנסיבות, סברתי כי יש להחזיר את ענין המזונות לבית המשפט לענייני משפחה אשר יבדוק מחדש את הנתונים, ויקבע מחדש את גובה החיוב במזונות, ככל שיהא.

י.        יודגש כי אין המדובר בהתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. מקובלנו כי כאשר "בית-המשפט קמא הגיע למסקנתו בענין שיעור המזונות... ערכאה זו אינה נוהגת בדרכה של הערכאה הראשונה ואינה בודקת את העובדות כדי להעריך את שעור המזונות מחדש" (ע"א 544/82 חממי נ' חממי, פ"ד לח(3) 605; ע"א 192/82 סדן נ' סדן, פ"ד לו(4) 169), ובלשון אחרת "הלכה מימים ימימה היא כי בית משפט של ערעור אינו נכנס לדיון מחודש בשאלות עובדתיות שהוכרעו בערכאה הנמוכה. הלכה זו מופעלת בדווקנות יתר בכל הקשור לפסיקת מזונות" (ע"א 732/88 קמחי נ' קמחי, פ"ד מג(2) 251). מקרה זה אינו יוצא מן הכלל. אין בהחלטה זו משום הערכה מחדש של הוצאות המשיבה או של הכנסותיה - אלא אך התייחסות לטעויות חישוביות שלכאורה נפלו בבתי המשפט הקודמים, ובהתחשב בגודל הסכום והשלכותיו על המבקש, לא ראיתי להימנע מהידרשות לכך אף בגדרי גלגול שלישי כאמור.

י"א.     מעבר לדברים אלה באשר לגובה המזונות, לא אוכל להימנע מלהצביע על הבעייתיות שבמצב בו אין נפסקים מזונות זמניים, ונקבע כי המזונות הסופיים ייפסקו רטרואקטיבית למועד התביעה. מצב זה מכיל קושי אינהרנטי, במיוחד במצבים שאינם נדירים, שבהם יש פער זמנים ניכר - דהיינו למעלה מחמש שנים - בין ההחלטה שלא לפסוק מזונות זמניים אף אם ניתנה בהסכמה, לבין פסק הדין הקובע מזונות סופיים; כך בענייננו. הדבר אינו בריא וראוי להימנע הימנו. אני ער לכך, כפי שמציין בית המשפט לענייני משפחה, שהיו הליכים מקדמיים רבים וכן ניסיון גישור וכיוצא בזה. ואולם מנגד, נזכיר בין השאר כי ראשית, המזונות נועדו להבטיח את רווחת האישה וקיומה, וויתור על מזונות זמניים עלול לאותת שמעשי ידיה של האישה מספיקים להבטחת הקיום. שנית, אף אם נניח שאין מעשי ידיה של האישה מספיקים, ושהיא נאלצה להיזון מנכסים שאין לבעלה זכות בהם, או ללוות כספים - התוצאה המעשית של דחיית פסיקת המזונות עלולה להיות קשה. ניטול את המקרה שלפנינו. לטענת המבקש אין הוא יכול לעמוד בסכום העצום שנפסק - והמבקשת, בהנחה שנטלה הלוואות כאמור, היתה מוצאת עצמה מול שוקת שבורה של הסדר פריסת תשלומים שלא יכסה את חובה. ומאידך גיסא, אם אין המשיבה זכאית למזונות, ואם אכן נטלה הלוואות כנטען - היתה נאלצת לפרוע אותן ממשאביה העצמיים. העובדה ששנים חולפות, והצדדים מפתחים ציפיות, עלולה בסופו של יום להיות בעוכריהם, מה שלא היה אילו נפסקו המזונות במועד מוקדם. שלישית, דומה כי תשלום מזונות בזמן אמת יכול להביא לקיצור משמעותי של ההליכים.

סוגיית הרכוש